תנ"ך על הפרק - שיר השירים ז

מאת: רבותינו זכרונם לברכה , ר' ברוך הלוי אפשטיין

שובי שובי השולמית. א"ר חנינא, ד' פעמים כתיב כאן שובי שובי כנגד ארבע מלכיות ששולטין בישראל והם נכנסין תחת ידיהם בשלום ויוצאין לשלום ^אהארבע מלכיות הם בבל, מדי יון ואדום, אבל מצרים לא חשיב, דזה נאמר על העתיד, וכשנאמר פסוק זה כבר יצאו ממצרים. .
(מ"ר) השולמית. מהו שולמית – אומה זו ששלום חי העולמים ^בר"ל שהשלום, שהקב"ה, חי העולמים. דורש היה מתהלך ומתנהג תמיד באומה זו, כדכתיב ואהיה מתהלך וגו', והפעל הלך בבאו בבנין התפעל, מורה על ההליכה הנה והנה ר"ל הנהגה, ובזה ניחא דלא הביא הכתוב דדה"א י"ז, דהלשון מתהלך דייק כאן ושמה ליתא. ותהיה איפוא הוראת התאר שולמית לאומה ההולכת בתורת ה' שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. מתנהג בה, כדכתיב (ש"ב ז') ואהיה מתהלך באהל ובמשכן ^גוכל מקום שהמשכן היה נוסע היתה השכינה [השלום] נוסעת ומגינה על ישראל. .
(שם) השולמית. מהו שולמית – אומה שמסיימים לה שלום בכל יום, כמ"ש וישם לך שלום ^דיש לפרש הכונה שהכהנים בדוכנם מסיימים בברכת השלום כלומר בפסוק וישם לך שלום, והכל הולך אחר החתום, שבלתי השלום אין קיום לכל הברכות וכמ"ש באגדות בפסוק ונתתי שלום בארץ (ר"פ בחקתי), שמא תאמרו הרי מאכל והרי משתה אם אין שלום אין כלום ת"ל אחר כל זאת ונתתי שלום בארץ מכאן שהשלום שקול כנגד הכל. ובזה יתבאר כונת הכתוב עושה שלום ובורא את הכל, שעם השלום יש קיום בכל. ומה שאמר שמסיימים שלום בכל יום פשוט הוא דבזמן המקדש היו הכהנים עולים לדוכן בכל יום. .
(מ"ר) השולמית. מהו שולמית – אמר הקב"ה, אומה שאני עתיד להושיבה בנוה שלום, כמש"נ (ישעיה ל"ב) וישב עמי בנוה שלום ^הובב"ר פרשה ס"ו מביא בזה הפסוק ונתתי שלום בארץ, אבל לפי הלשון שאני עתיד להושיבה בנוה שלום נראה עיקר גירסא שלפנינו, מפני השתוות הלשונות נוה שלום, וגם פסוק זה בעתיד איירי. .
(שם) השולמית. מהו שולמית – אמר הקב"ה, אומה שאני נוטה אליה שלום, כמש"נ (ישעיה ס"ו) הנני נוטה אליה כנהר שלום.
(שם) השולמית. ר"א ב"ר מרון אומר, מהו שולמית – אומה שמשלמת קיומו של עולם הן בעוה"ז והן בעוה"ב ^ויתכן דמרמז למ"ש בכ"מ באגדות דתנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית אם יקיימו ישראל את התורה מוטב, ואם לאו יחזור העולם לתהו ובהו, ולפי"ז תלוי קיום העולם בהו, ובקיימם את התורה והמצוה הם מקיימים גם קיומו של עוה"ב, דבלא זה אין נוחלין אותה והוי כמו שאין לה צורך וקיום. .
(שם) השולמית. דבר אחר מהו שולמית, א"ר לוי, אומה שכל טובות שבעולם אין באות אלא בזכותה, כמש"נ ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ, לך – בזכותך ובך הדבר תלוי, במש"נ יפתח ה' לך את אוצרו הטוב – בזכותך ובך הדבר תלוי ^זלא נתבאר טעם דרשה זו, ויתכן דמכוונת היא למה שדרשו בירושלמי ברכות פ"ו ה"א על הפסוק תהלים ט"ז אמרת לה' ה' אתה טובתי בל עליך, אם אכלת וברכת כביכול משלך אכלת, ופרשו המפרשים דהכונה שהטובה שנתתי לך אינה שלי אלא שלך שקנית אותה בברכתך, יעו"ש. וכה"ג דרשו בבבלי ברכות ל"ה א' כתוב אחד אומר לה' הארץ ומלואה וכתוב אחד אומר והארץ נתן לבני אדם, כאן קודם ברכה [הוי לה'] כאן לאחר ברכה [הוי לבני אדם], וה"נ הכונה שאם אתה זוכה באות עליך כל הטובות שבעולם ובך הדבר תלוי לזכות בזה, ושייכות התואר שולמית לזה יש לפרש ע"פ מה שאמרו במ"ר פ' מקץ פרשה פ"ט בשעה שהטובה בעולם שלום בעולם ואהבה ואחוה בעולם, וזהו הפי' שולמית שבסבת הטובות שאני מביא לעולם בזכותך היא גורמת אהבה ושלום בעולם. ובנדה ל"א ב' א"ר אמי כיון שבא זכר לעולם בא שלום בעולם, ולא נתבאר טעמו אלא מפני שאזיל לשיטתו שאמר שם בנוטריקון שם זכר – זה כר, דכיון שבא זכר לעולם בא ככרו בידו [שהפרנסה תלויה בו] ולכן ממילא בא השלום עמו, ועי' ב"מ נ"ט המאמר כד משלם שערי וכו'.
וגם יש לפרש כונת הדרשה אומה שכל טובות שבעולם אין באות אלא בזכותה ע"פ מ"ש ביבמות ס"ג א' על הפסוק ונברכו בך כל משפחות האדמה, כל גויי הארץ, אפילו משפחות הגרות באדמה אין מתברכות אלא בשביל ישראל, ואפילו ספינות הבאות מגליא לאספמיא אין מתברכות אלא בשביל ישראל, ואל זה תכוין דרשה שלפנינו. .
(שם) השולמית. דבר אחר מהו שולמית, א"ר ירמיה, אומה שעשתה שלום ביני ובין עולמי, שאלמלא קבלו תורתי הייתי מחזיר עולמי לתהו ובהו ^חכמש"כ אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי, ותנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית אם יקיימו ישראל את התורה מוטב ואם לאו יחזיר העולם לתהו ובהו, כנודע בכמה אגדות. והיא מעין דרשה דלעיל בשם ר"א בר מרון ובשנוי באור הלשון שולמית. .
(שם) ונחזה בך וגו'. אומרים אוה"ע לישראל, עד מתי אתם מתים ונהרגים על אלהיכם ומשלמין לו ^טיתכן בבאור הלשון ומשלימין לו מלשון מסירה ונתינה, וכמו שתרגם אונקלוס על הפסוק וה' הסגירם (פ' האזינו) וה' אשלמינון, וכן על הפ' במשלי אם תקעת לזר כפיך אשלימתא לנכרי ידך, ובלשון חז"ל בשבת קי"ט א' ומשלים להו אצנורא דדשא, ובחגיגה ה' א' והדר משלימנא ליה לדומה, ואף הכא הכונה ומשלמין לו – ונמסרין לו, וגם דרשו שולמית בנוטריקון משלמת למיתה. , כמש"נ כי עליך הורגנו כל היום, בואו אצלנו ונעשה אתכם דוכסין ואפרכין, ונחזה בך – ותהיון מחזותא דעלמא ^ייתכן הכונה שתהיו סמל אורו של עולם, [ובלשון העם רגיל מאמר "דער שפיגל פון דער וועלט"]. , משיבים להם ישראל, מה תחזו בשולמית במחולת המחנים, כלום יש בכם כח לתת לנו כאותה מעלה של הר סיני שהיו בו מחנות, מחנה ישראל ומחנה מלאכי השרת, כמו שנאמר (תהלים ס"ח) רכב אלהים רבותים ^יאונדרש זה הפסוק במתן תורה שירד הקב"ה על הר סיני ברבבות מלאכי השרת, וישראל היו אז במדרגת מלאכים בקדושה ובטהרה, וזוהי הכונה כאותה מעלה של הר סיני. .
(מ"ר) מה יפו פעמיך. דרש רבא, מה יפו פעמיך בנעלים – כמה נאים רגליהון של ישראל בשעה שעולין לרגל ^יבפשוט דמדייק שאין לפרש כפשוטו שמקלסה בפעמי רגליה משום שאין מן המוסר והצניעות לקלס בלשון כזה, וכמו בדרשה הבאה שאפילו ההדיוט כשמקלס בלשון זה גנאי הוא לו. .
(חגיגה ג' א' ) מה יפו פעמיך. א"ר יודן, והלא אפילו ההדיוט כשמקלס בלשון זה גנאי הוא לו ואת אמרת מה יפו פעמיך, אלא – מה נאין עקבותיך במסאני את ברתא דרחמי ^יגהיינו הך דדרשה הקודמת, ודריש בת נדיב בתו של אברהם שנקרא נדיב, כפי שיבא בסמוך, ואברהם נקרא אוהבו של הקב"ה כמש"כ זרע אברהם אוהבי, וזהו שאמר ברתא דרחמי. .
(מ"ר) מה יפו פעמיך בנעלים. ר' אליעזר ור' יהושע אומרים, מה יפו פעמיך בנעלים – מה היו יפין פעמיך שהיו נועלין בעד כל הצרות ^ידמוסב ג"כ על ענין העליות לרגל כמבואר בדרשות הקודמות, שהיו מגינות על הצרות, והיינו נועלין, מלשון נעילה וסגירה, ויש גורסין בעד כל החצרות, ויתבאר ע"פ מ"ש בפסחים ח' ב' ופנית בבקר והלכת לאהליך, מלמד שתלך [כלומר שתשוב מירושלים לביתך] ותמצא אהלך בשלום, והיינו כי מצוה זו דעליה לרגל תגן שלא יאונה לך כל רע בחצרך ובביתך שתעזבם לזמן העליה לירושלים. .
(שם) בנעלים. שתי נעלים, נעילה בפסח ונעילה בסכות, אמר הקב"ה לישראל, אתם – נועלים לפני בסכות ואני נועל לפניכם בפסח ^טור"ל אתם נועלים לפני בחג הסכות בעד מלאכתם שבשדה שנמנעים לעשותם בזמן העליה לירושלים ועולים לרגל ואני נועל לפניכם בפסח שלא ירדו גשמים עוד בשעת הקציר ומלאכה שבשדות. .
(שם) בנעלים. אמר ר' יהושע בן לוי, ראויה היתה העצרת של חג שתהא רחוקה מחג חמשים יום כעד העצרת של פסח, אלא לפי שעצרת של פסח אית ביומא למיזל ולמיתי, אבל עצרת של חג לית ביומי למיזל ולמיתי ^טזר"ל מפסח ועד עצרת האויר יפה והדרכים מתוקרים, ואפשר לשוב מירושלים אחר הפסח ולשוב בעצרת, משא"כ אחר הסכות יתחילו ימי הגשמים והדרכים מקולקלים, ואם ידחו עצרת של סכות לחמשים יום אחר הסכות לא יהיה באפשר לבא לירושלים. , אמר הקב"ה, עד דאינון הכא נעביד כולן חד יו"ט ונחדי, הוי אומר מה יפו פעמיך בנעלים ^יזוהיינו בנעלים מלשון נעילה וסגירה, שנועל יחד את החג עם העצרת.
ודע דלפי המבואר כאן דחג השבועות נקרא עצרת של חג [הפסח], יתבאר הטעם שקראו חז"ל לחג זה גם בשם עצרת, והיינו מפני כי בעקרו אינו חג לעצמו, אלא המשך ועצרת לחג הפסח, ורבים עמלו בזה, ומה שלא קראה התורה אותו בשם זה אולי כדי להבדילו משום עצרת של שביעי של פסח (פ' ראה ט"ז ח'), או משם עצרת של סכות, משא"כ חז"ל קראו לעצרת של סכות בשם יו"ט האחרון של חג, כנודע, ואי אפשר למטעי, או משום דהתורה איירי בעת שישראל שרויים על אדמתם, שאז באמת נוח לקרא לו בשם חג הקציר או חג בכורים מענין מצב התבואות בשדה אז וכמו חג האסיף, .
(שם) בת נדיב. בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב, כמש"נ (תהלים מ"ז) נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם ^יחיתבאר ע"פ מ"ש בסוכה אלהי אברהם שהיה תחלה לגרים, ופירש"י בנדבת לבו להתגייר. .
(חגיגה ג' א') חמוקי ירכיך. פעם אחת גזר רבי שלא ישנו לתלמידים בשוק ^יטאולי היה זה בשעת הגזירה. מאי דרש, חמוקי ירכיך, מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר ^כדריש חמוקי מלשון דודי חמק עבר, וכן עד מתי תתחמקין (ירמיה ל"א), ודרש ענין הפסוק על דברי תורה על שם סופו כמו חלאים מעשה ידו אמן, שהתורה היא מעשה ידו אומנתו של הקב"ה, כמבואר במ"ר ר"פ בראשית, ור"ל לפעמים כבודה ותכליתה של התורה להיות בסתר, והיינו בשעת הגזירה, שלא יבאו פריצים ויחללוה. .
(מו"ק ט"ז א') חמוקי ירכיך וגו'. א"ר יוחנן, שתין ^כאהוא חלל שתחת המזבח עשו נקבים שנגרר עליהם יינות הנסכים. מששת ימי בראשית נבראו, שנאמר חמוקי ירכיך כמו חלאים מעשה ידי אמן, חמוקי ירכיך אלו השתין, כמו חלאים שמחוללין ויורדין עד התהום ^כבודריש חלאים מלשון חלל. , מעשה ידי אמן – זו מעשה אומנתו של הקב"ה.
(סוכה מ"ט א') חמוקי ירכיך וגו'. א"ר יוחנן, כל תענוגים שמתענגים ישראל בעוה"ז בזכות מילה שנתנה בין ירכים, כמו חלאים – כמה חליים מתחת ידיה, כמה תנוקות נמולים ומתים תחת ידיה ^כגנראה הכונה דמפרש מהו הזכות יתירה במילה מבשארי מצות – מפני שכמה חולאים ממנה וכמה תנוקות מתים תחת ידיה, ובכ"ז לא ימנע כל אב למול את בנו, לפיכך הזכות גדול, ודריש כמו חלאים מעשה ידי אמן – כמה חליים [מביא] מעשה ידי אמן, כלומר המוהל, וכמו האי אומנא דלא מייץ (שבת קל"ג ב'). .
(מ"ר) שררך אגן הסהר. שררך אלו סנהדרין, ולמה נקראו סנהדרין שררך, מה תנוק זה כל זמן שהוא במעי אמו אינו חי אלא מטבורו ^כדכן היא הוראת השם שרר, וכמו לא כרת שרך (יחזקאל ט"ז ד') בהולדו, ובמעי אמו פיו סתום וכל חיותו באה לו מטבורו בהשפעת אמו כידוע. , כך אין ישראל יכולין לעשות דבר חוץ מסנהדרין שלהם, אגן הסהר – אדרא דזהרא [זה לשכת הגזית] ^כהשמאיר לכל ישראל, ודריש אגן הסהר על לשכת הגזית על שם שכך היתה מושב הסנהדרין כחצי גורן עגולה שהוא כחצי הירת בתחלת חדושה. .
(שם) שררך אגן הסהר וגו'. שררך אלו סנהדרין, ולמה נקראו שררך, לפי שהיא יושבת בטבורו של עולם ^כועל דרך הכתוב יורדים מעם טבור הארץ (שופטים ט' ל"ז), וביהמ"ק הוא בגבהו של עולם, ומקום הסנהדרין הוא בלשכת הגזית סמוך למזבח, כמבואר לפנינו בתו"ת ר"פ משפטים, ועיין לקמן אות מ"ח בדרשה אפך כמגדל הלבנון. , אגן – שהיא מגינה על כל העולם כולו, הסהר – שהיא דומה לסהר ^כזשעגול הוא, ובערך כזה היתה מושב הסנהדרין כמשכ"ל אות כ"ה, ויתכן דעל יסוד דרשה זו דרשו במ"ר (קהלת י"ב) והירח אלו סנהדרין שנא' כירח יכון עולם. , אל יחסר המזג [אל יחסרון סנהדרין מעשרים ושלשה] לפיכך היה אחד מהם צריך לצאת [לדבר הרשות] רואה אם נשתיירו שם כ"ג יוצא ואם לאו אינו יוצא, בטנך ערמת חטים, מה ערמת חטים הכל נהנין ממנה אף סנהדרין הכל נהנין מטעמיהן ^כחאולי הכונה שכל אחד מישראל צריך להלכותיהם, וע"ד מה שאמרו רז"ל הכל צריכין למרא דחיטי, ויתבאר מאד הדמיון לערמת חטים. .
(סנהדרין ל"ז א') אל יחסר המזג. שררך אלו סנהדרין ^כטכמש"כ לעיל אות כ"ד. , אל יחסר המזג – אל תחסר סנהדרין ממופלא שבה ^לכי לבד מספר ע"א סנהדרין יש עוד אחד מופלא על כולם כמבואר לפנינו בתורה תמימה פ' בהעלותך בפסוק אספה לי שבעים איש. יעוי"ש בארוכה. , דבר אחר אל יחסר המזג – אל תחסר סנהדרין מזה שהוא ממזג את ההלכה ^לאיתכן דמכוין שלא יהיו סנהדרין בלא אחד מכריע והיינו שלא יהיו במספר זיווגי, וזהו כדי שאם יהיו מחולקים בדעות יהיה אחד מכריע לרוב ויקויים אחרי רבים להטות, וכמבואר אצלנו בתורה תמימה פרשה משפטים בפ' הנזכר. .
(מ"ר)אל יחסר המזג. דבר אחר אל יחסר המזג – לא נחסר מזגא דעלמא, כמש"נ (תהלים כ"ג) ה' רועי לא אחסר ^לבר"ל לא נחסר מזגא דעלמא, זה הקב"ה הזן ומפרנס לכל הברואים ע"י מזיגת ועירוב הכחות והיסודות של כל בריה, שזה צריך לזה וזה לזה, ולכן כולם מתפרנסים, וממילא מתקיים העולם. .
(שם) בטנך ערמת חטים. זו תורת כהנים, מה כרס זו הלב מכאן והכרעים מכאן והיא באמצע / כך תו"כ שני ספרים מכאן ושני ספרים מכאן והוא באמצע [והוא] ערמת חטים – ערמה של חטאים ^לגשרוב חייבי כריתות שהעובר עליהן בשוגג מביא חטאת כתובים בתו"כ. ועל אדות דמיון הספר תורת כהנים לאברי הבטן, עיין מה שדרשו חז"ל ומה שכתבנו לעיל פרשה ה' בפסוק מעיו עשת שן אות ס"ה. .
(שם) ערמת חטים. נמשלו ישראל לחטה, מה חטה זו סדוקה כך ישראל סדוקה מילתן ^לדבקרימת עור הפריעה. .
(שם) ערמת חטים. נמשלו ישראל לחטה, מה חטה זו סופגת ^להר"ל שואבת בקרבה המים כספוג. כך ישראל סופגין נכסיהון של אוה"ע כמש"נ ואכלת את כל העמים וגו' וכתיב (ישעיה ס"א) חיל גוים תאכלו ^לופשוט דמוסב על העמים הפראים בימים קדמונים שלא היה כל דין ומשפט וחקי אזרח בחברה ומדינה והיו חובלים ומשחיתים כפריצי חיות, והם אינם בכלל מין האדם, וכמו שביארנו בארוכה בענין קרוב לזה בתו"ת פ' משפטים בפ' וכי יגח שור איש את שור רעהו, ובר"פ ברכה, יעוי"ש בארוכה. .
(שם) ערמת חטים. נמשלו ישראל לחטים, מה חטים הללו פסולת שלהם נמדדות עמהן ^לזרומז למ"ש בב"ב צ"ד א' שהלוקח חטים צריך לקבל רובע הקב טינופת, והיינו שהפסולת נמדדת עמהם. כך ישראל כתיב בהו מחוטב עציך עד שואב מימך ^לחר"ל שנמנין יחד עם הנכבדים שבאומה, כמו הכא בענין בר"פ נצבים דפתח ראשיכם שבטיכם זקניכם וסיים מחוטב עציך עד שואב מימך. .
(שם) ערמת חטים. נמשלו ישראל לחטים, מה חטים הללו כשהן יוצאין לזרע אין יוצאין אלא במנין ^לטלראות כמה כורין הוא זורע. , וכשהם נכנסין אל הגורן אין נכנסין אלא במנין, כך ישראל כשירדו למצרים ירדו במנין כמש"נ בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה וכשעלו עלו ג"כ במנין כמש"נ (פ' בא) כשש מאות אלף רגלי.
(שם) ערמת חטים. התבן והמוץ והקש היו מדיינין זה עם זה, זה אומר בשבילי נזרעה השדה, וזה אומר בשבילי נזרעה, אמרה להם החטה, המתינו עד שנבא הגורן ואנו יודעין בשל מי נזרעה, כשנכנסין לגורן בא בעה"ב לזרותה, הלך לו המוץ לרוח, נטל התבן והשליכו לארץ, הקש ושרפו, נטל את החטין ועשה אותן כרי, כך אוה"ע אומרים בשבילנו נברא העולם וישראל אומרים בשבילנו נברא העולם, אמרו להם ישראל, המתינו עד שיבא היום של הקב"ה ואנו יודעין בשל מי נברא, הדא הוא דכתיב (מלאכי ג') כי הנה היום בא בוער כתנור וכתיב (ישעיה מ"א) תזרם ורוח תשאם, אבל ישראל נאמר בהם ואתה תגל בה' בקדוש ישראל תתהלל, [הוי בטנך ערמת חטים].
(שם) ערמת חטים. והלא של אסטרובלין ^ממין פרי ארז הנאכל ויש בו זרעונין הרבה. יפה משל חטים, אלא אפשר לעולם בלא אסטרובלין ואי אפשר לעולם בלא חטים ^מאנראה דחסר כאן סיום הענין כך אי אפשר לעולם בלא ישראל, וישראל נמשלו לחטין, כמבואר בדרשות הקודמות. .
(שם) סוגה בשושנים. אמר ליה ההוא צדוקי לרב כהנא, אמריתו נדה שרי ליחודי בהדי גברא, אפשר אש בנעורת ואינה מהבהבת, אמר ליה, התורה העידה עלינו סוגה בשושנים, שאפילו כסוגה בשושנים לא יפרצו בהם פרצות ^מבר"ל אפי' רק גדר קל כשושנה, והיינו אפי' רק באזהרה קלה ובהבדלה מועטת הן נפרשין מן העבירה, ואין צריך גדר של אבנים להפרידן, וע"ע בדרשה הבאה. .
(סנהדרין ל"ז א') סוגה בשושנים. אלו דברי תורה שהן רכים כשושנים [ואע"פ כן סיגים המה], הרי שנשא אדם אשה ובא להזקק לה והיא אומרת לו כשושנה אדומה ראיתי הוא פורש מיד, מי גרם לו שיפרוש, איזה כותל או עמוד ברזל או נחש נשכו או עקרב עקצו, אלא דברי תורה שרכין כשושנה שנאמר בה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב ^מגהפי' כשושנה אדומה ראיתי כנוי לטפת דם נדה, ומה שאמר אלו דברי תורה שרכין כשושנה, הפי' הוא שהם קלים לפרוץ ולעבור עליהם כמו גדר של שושנים, שהבחירה היא ביד האדם, וכפי הנראה מפרש סוגה מלשון נסוג אחור, ור"ל סוגה בשושנים, ע"י טפת דם כשושנה הוא נסוג אחור ופורש ממנה, וגם מפרש סוגה בשושנים בתואר על התורה מלשון סיג וגדר של שושנים כמש"כ, וע"ע בדרשה הקודמת. .
(מ"ר) שני שדיך. כפול ונדרש לעיל פרשה ד' פסוק ה'. צוארך כמגדל השן. כתיב ויבקש פרעה להרוג את משה ויברח משה, וכי אפשר לאדם לברוח מן המלכות, אלא בשעה שתפס פרעה את משה חייבו להתיז את ראשו וקהה החרב מעל צוארו ונשבר, הדא הוא דכתיב צוארך כמגדל השן זו צוארו של משה ^מדעי' מש"כ בתו"ת פ' שמות בטעם כלל דרשה זו דמדייק מדלא כתיב ויבקש פרעה את משה להרגו, דאז היה במשמע שהיה מבקש למצוא את משה, אלא כתיב ויבקש פרעה להרוג את משה, משמע דהמבוקש וההשתדלות היתה לא למצוא כי אם להרגו, כלומר איך ובאיזה אופן להרגו, כי לא היה יכול זה, ומפרש סבת הדבר שלא היה יכול להרגו, מפני שקהה החרב מעל צוארו ונשבר, וע"ע מש"כ בתו"ת ר"פ יתרו בפ' ויצילני מחרב פרעה, ושייכות הדרשה נכלל לפסוק זה, משום דשן מורה על דבר קשה וחזק, כמ"ש במ"ר פ"ג, וקרא זה בכנ"י איירי, ואמר שיהיה צוארה חזק להקהות שיני האויבים כמו שאירע למשה, וכל מה שאירע לאבות סימן לבנים, וזו היא גם כונת דרשה הבאה מיעקב אבינו. .
(ירושלמי ברכות פ"ט ה"א) צוארך כמגדל השן. דרש ר' אלעזר, בשעה שבא עשו לנשק ליעקב אבינו לא בא לנשקו אלא לנשכו ונעשה צוארו של יעקב כשל שיש וקהו שיניו של אותו רשע, הדא הוא דכתיב צוארך כמגדל השן ^מהעי' מש"כ סוף אות הקודם וצרף לכאן. ואמנם מ"ש שנעשה צוארו של יעקב כשל שיש צ"ע דלפי"ז לא נתבאר למה אמר כמגדל השן ולא כמגדל שיש, ואולי נכתב בלשון כזה להורות על שני הענינים, על דבר קשה בכלל, והיינו שן והיינו שיש, וגם לרמז שקהו שיניו של אותו רשע.
והנה המדרש מסיים כאן, ומה ת"ל ויבכו, אלא זה בוכה על צוארו וזה בוכה על שיניו, והיא אגדה יפה בטעמה ובציורה, ומה יתרון לבעל הלשון, הראב"ע, האומר (פ' וישלח) דרש זה [דנקוד על וישקהו] טוב הוא לעתיקי משדים כו' והעד ויבכו כו' ולא ראה כי גם האי "ויבכו" דרש דרשו ברוח כזה, וה' יכפר בעדו. .
(מ"ר) עיניך ברכות וגו'. עיניך אלו סנהדרין שהם עינים לעדה, כמש"נ והיה אם מעיני העדה, ברכות בחשבון – מילי דחושבנא, ל"ו מזכין, ל"ה מחייבין ^מותפס מספר ל"ו ול"ה לכונת מספר כללי של סנהדרין, ע"א איש, ועיין לעיל פסוק ג' אות ל"א, ושייכות הלשון ברכות לסנהדרין י"ל משום שהם כברכת מים כמעין המתגבר, ובכ"ז הם באים בחשבון כפי שמבאר. , על שער בת רבים זו ההלכה שיוצאת מבית השער ומרווחת לרבים ^מזמכוין ללשכת הגזית שמשם יוצאת היראה לכל ישראל. .
(שם) אפך כמגדל הלבנון. זה ביהמ"ק, מה האף הזה נתון בגבהו של אדם, כך ביהמ"ק נתון בגבהו של עולם ^מחכי א"י גבוה מכל הארצות, וביהמ"ק בנוי בגבהה של ירושלים, וא"כ הוא נתון בגבהו של עולם. , כמגדל הלבנון [אין לבנון אלא ביהמ"ק], מאי טעמא, ר' טביומי אומר, מפני שמלבין עונותיהם של ישראל ^מטכלומר מכפר ומטהר, וע"ד הכתוב אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. ועי' מש"כ השייך לענין זה בתו"ת ר"פ ואתחנן בפסוק ההר הטוב הזה והלבנון. , ר' שמעון בן יוחאי אומר, שכל הלבבות שמחות בו, שנאמר (תהלים מ"ה) יפה נוף משוש כל הארץ, ורבנן אמרי, על שם (מ"א ט') והיו עיני ולבי שם כל הימים ^נדריש לבנון בנוטריקו"ן – לב ועין. .
(מ"ר) צופה פני דמשק. עתידה ירושלים להיות מתרחבת בכל צדדיה עד שתהא מגעת לשער דמשק, לקיים מה שנאמר (זכריה ט') ודמשק מנוחתו – עד דמשק מנוחתו ^נאכי עד עתה היה המקום שנקרא צופים חוץ לירושלים שמשם היו רואים את ההיכל, ולעתיד לבא שתהיה ירושלים עד דמשק יהיה הצופה אצל דמשק, וזהו צופה פני דמשק. .
(שם) ראשך עליך ככרמל. אמר הקב"ה לישראל, הרשים שבכם חביבים עלי כאליהו שעלת להר הכרמל ^נבדריש ראשך מלשון דל ורש, ובא במובן זה גם באל"ף, ראש עושה כף רמיה (משלי י') רב אכל ניר ראשים (שם י"ג), ובמובן ריש ועוני, ראש ועושר אל תתן לי (שם ל') ובא כמהלך ראשך (שם ו'), ולא נתבאר למה תפס משל החביבות באליהו, ולא באחד מגדולי ישראל, כמו האבות וכדומה. והנה במ"ר סיים בדרשה זו, שנאמר ואליהו עלה אל ראש הכרמל וישם פניו בין ברכיו, ולמה שם פניו בין ברכיו אלא אמר לפני הקב"ה אין לנו זכות הבט לברית, ע"כ, והמפרשים טרחו מאוד בבאור המשך כל דרשה זו, ולי נראה פשוט דהכונה היא ע"ד שאמרו בסוף מנחות אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים, והכונה כאן, כי אע"פ שלהרש אין כל מה להביא דורן להקב"ה, בכ"ז חביב הוא להקב"ה [אם מכוין לבו] להגן עליו גם בזכות המילה לבד וכמו שאמר אליהו הבט לברית, והוי הכונה כאליהו בהר הכרמל, כמו שבקש אליהו במה להגן עליו, ועם זה דריש מעין גזירה שוה כרמל כרמל דהכא דאליהו. .
(שם) ודלת ראשך כארגמן. אמר הקב"ה לישראל, הדלים והרשים שבכם חביבים עלי כדוד, דכתיב (זכריה י"ב) והיה הנכשל בהם ביום ההוא כדויד, וי"א כדניאל דכתיב ביה (דניאל ה') והלבשו לדניאל ארגונא ^נגדריש ראשך מלשון דל ורש [בחיסור א', וכמו שכתבנו בריש אות הקודם], ותפס המשל כדוד וכדניאל ביחס לשם ארגמן, בדניאל כתיב והלבישוהו ארגונא, ובדוד י"ל משום דכתיב ביה והוא אדמוני יפה עינים, וארגמן מראה אודם יפה לו, וכמבואר בפסיקתא איכה (ק"כ א') פורפירא – ארגמן. והחביבות מהקב"ה להם, בדוד כתיב ויהי דוד בכל דרכיו משכיל וה' עמו, והיינו חביבות יתירה. ולדניאל חבה יתירה נודעת שנתגלו לו סודות מקץ הימין מה שלא נגלה לזולתו, כנודע. ומה שהמשיל דוקא לארגמן שמזה יוצא היחס לדוד ולדניאל ולא לענין אחר ולאנשים גדולים זולתם, י"ל משום דגם בהו מצינו ענין דלות ושפלות, דדוד נלקח למלוכה מאחר הצאן כנודע במקרא, ודניאל הורד מגדולתו כמבואר במגילה ט"ז א', התך זה דניאל, ולמה נקרא שמו התך שחתכוהו מגדולתו. .
(שם) מלך אסור ברהטים. מלך – זה הקב"ה דכתיב ביה ה' מלך גאות לבש, אסור ברהטים, שאסר עצמו בשבועה שהוא משרה שכינתו בתוך ישראל ברהטים של יעקב אבינו ^נדיתכן הפי' ברהטים כמו רהיטנו ברותים שדרשוהו על ביהמ"ק, והוא כמו באהלי יעקב, ורומז להאגדה במדרשים ר"פ תרומה דיעקב אבינו הכין עצי ברושים לבנין המשכן, יעו"ש, כך פירשו המפרשים. ואמנם אינו מבואר איפה רמוז שנשבע הקב"ה על זה, וגם למה זה הביע הכתוב ענין זה מהשראת השכינה בלשון ברהטים, ולכן נראה דהפי' הנכון הוא דמוסב על ענינו של יעקב בבית לבן בתולדות הצאן דכתיב שם (פ' ויצא) ושם יעקב את המקלות לעיני הצאן ברהטים, ומיד אחרי ענין זה כתיב ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך, פירש"י בשם מדרשים שוב אל ארץ אבותיך ושם אהיה עמך, אבל בעודך מחובר לטמא אי אפשר להשרות שכינתי עליך, ע"כ, וע"פ כל זה מתבאר מאוד הלשון מלך אסור ברהטים, שבענין הרהטים שם אסר עצמו הקב"ה כביכול בהבטחה להשרות שכינתו בישראל, והענין מבואר. .
(מ"ר) מלך אסור ברהטים. ר' ברכיה אומר, מלך – זה משה, שנאמר ויהי בישרון מלך, אסור ברהטים שבשביל רהטים של מי מריבה נגזר עליו שלא לכנס לארץ ישראל ^נהדכתיב בענין מי מריבה והשקית העדה ואת בעירם, ושייך לשון רהטים על שם הכתוב (פ' שמות) ותמלאינה את הרהטים. ומ"ש מלך זה משה, עי' מ"ש הרמב"ן ע"ז בנמוקיו דברים ל"ג, ה'. .
(שם) מה יפית וגו'. הדרשות השייכות לכאן באו למעלה פרשה א' פסוק ט"ו בלשון הנך יפה. אהבה בתענוגים. זו אהבתו של אברהם אבינו שהיה מתחטא על מלך סדום, כמש"נ ויאמר אברם אל מלך סדום הרמותי ידי אל ה' אם מחוט ועד שרוך נעל ^נומפרש מה יפית ומה נעמת מה יפה ומה נעימה האהבה שהראה אברהם להקב"ה בתענוגים בזמן שרצה לתת לו תענוגי העולם, כמו הרכוש של מלך סדום, ולא רצה לקבל, כדי לקדש שם שמים, והיה מתחטא כלומר מתענג [כ"פ הערוך ערך חטא] שאמר שיש לו די בלעדי זה, וכן הפי' בדרשה הבאה בדניאל בזמן שרצה בלשאצר לתת לו שליש המלוכה ולא רצה. .
(מ"ר) אהבה בתענוגים. דבר אחד אהבה בתענוגים זו אהבתו של דניאל שהיה מתחטא על בלשאצר, שנאמר (דניאל ה') מתנתך לך להוין ונבזביתך לאחרן הב ^נזר"ל שבזמן שרצה בלשאצר לתת לו שליש המלוכה השיב לו דניאל מתנתך לך להוי, ונבזביתך [בלשון העמים קורין לדוכסוס וממשלה נבזבית] לאחר תן, וע' הבאור באות הקודם. .
(שם) דמתה לתמר. יש אומרים בחנניה מישאל ועזריה הכתוב מדבר, פה תמר נגזרה עליה שריפה ולא נשרפה אף אלו נגזרה עליהם שריפה ולא נשרפו ^נחגזירת שריפת תמר ע"י יהודה שאמר הוציאוה ותשרף, ושייכות כלל פסוק זה לחנניה מישאל ועזריה יתבאר בדרשה הבאה. .
(שם) אמרתי וגו'. אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, מאי דכתיב אמרתי אעלה בתמר אוחזה בסנסיניו, אמרתי אעלה בתמר אלו ישראל, ועכשיו לא עלה בידי אלא סנסן אחת של חנניה מישאל ועזריה ^נטמבואר בסוכה מ"ה ב' דישראל נמשלו לתמר, מה תמר זה אין לו אלא לב אחד כך ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים, ואמר בזה, אני אמרתי באותו הדור שכל ישראל יהיו במדרגת צדיקים שימסרו נפשם על קדוש השם ולבסוף לא עלה בידי אלא סנסן אחד, ענף אחד, והם חנניה מישאל ועזריה, אבל זולתם השתחוו לצלם וחללו שם ה', ושימש בזה בלשון סנסן ע"פ המבואר בדרשה הבאה, אוחזה בסנסניו, הדא תמרתא אף דלא עבדה כלום לא פתיחא דעבדה מן תלת אילנין אלבנין דהיינו סנסן [אלבנין מין אילן יפה], ורומז לחנניה מישאל ועזריה, וע"ע מש"כ בדרשה הבאה. .
(סנהדרין צ"ג א') אמרתי וגו'. יש אומרים בחנניה מישאל ועזריה הכתוב מדבר ^סע' מש"כ באות הקודם. , אמר הקב"ה, אני אמרתי אעלה בכל האומה כולה ולא נתעליתי אלא בכם, אוחזה בסנסיניו – כהדא תמרתא אף דלא עבדה כלום לא פחיתא דעבדה מן תלת אילנין אלבנין ^סאר"ל אילן תמר זה אע"פ שאינו עושה כלל פירות מ"מ אינו פוחת מלעשות ג' אילנות ממין הנקרא אלבנין, תרגם כריח לבנון – כריח אולבנין. .
(מ"ר) כאשכלות הגפן. יש אומרים בחנניה מישאל ועזריה הכתוב מדבר ^סבעיין מש"כ באות נ"ט. , ויהיו נא שדיך כאשכלות הגפן זה פרץ וזרח, מה פרץ וזרח נגזרה עליהם שריפה ^סגלאו דוקא על עצמם ממש אלא על אמם בעת שהיה בעיבור. ולא נשרפו כך אלו נגזרה עליהם שריפה ולא נשרפו.
(שם) כתפוחים. יש אומרים בחנניה מישאל ועזריה הכתוב מדבר ^סדעיין משכ"ל אות נ"ט. , למה היה דומה ריחן, לריח שדה של תפוחים ^סהסמך על תרגום שבכאן כריחא דאתרוגא, והוא ריח טוב וחביב. וע' תוס' שבת פ"ח א' ומש"כ בתורה תמימה פ' תולדות בפסוק כריח שדה אשר ברכו ה'. .
(שם) וחכך כיין הטוב. א"ר יוחנן [בשעה שהפילו את חנניה מישאל ועזריה לכבשן האש] קרא הקב"ה למלאכי השרת ואמר להם רדו ונשקו שפתותיהן של אבותיהם של אלו, שכשם שפעלו הם לפני באש ^סואברהם בכבשן האש ויצחק הקריב עצמו לעולה שהיא כולה כליל. כך פעלו לפני בניהם באש, ור' יהודה ב"ר סיפון אמר, אמר, רדו ונשקו שפתותיהן של אלו, שאלולי לא קבלו תורתי ומלכותי בסיני הייתי נעשה בעל דבבם לאלו שהם ישנים במערת המכפלה ^סזודריש סיפא דקרא דובב שפתי ישנים, דובב – מלשון דבבי',. בעל דבב לשפתי ישנים, ור"ל אם לא היו ישראל מקבלים את התורה היה נעשה כביכול שונא לאבותיהם. .
(שם) וחכך כיין הטוב. חברייא בשם ר' יוחנן אמרי, דודים דברי סופרים לדברי תורה וחביבים כדברי תורה דכתיב וחכך כיין הטוב ^סחלעיל בריש פרשה א' בפ' כי טובים דודיך מיין נתבאר, כי התורה עצמה [תורה שבכתב] מכונה בשם יין, יעו"ש, וכאן מכנה את דברי סופרים, דברי חז"ל, בשם חכך, על שם שתורתם היא בעל פה, והחיך הוא אחד ממוצאי הדבור. ואמר וחכך, כלומר התורה שבעל פה חביבה כתורה שבכתב המשולה ליין טוב. ונתבאר ענין זה ביותר לעיל בריש פסוק הנזכר, יעו"ש. והובאה דרשה זו גם בירושלמי ע"ז פ"ב ה"ז, ושם הגירסא וחביבים יותר מדברי תורה, והוא ט"ס, וצ"ל וחביבים כדברי תורה. .
(ירושלמי סנהדרין פי"א ה"ד) דובב שפתי ישנים. א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי, כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעוה"ז שפתותיו דובבות בקבר, דאמר קרא וחכך כיין הטוב הולך לדודי למשרים דובב שפתי ישנים – ככומר של ענבים ^סטכומר הוא כלי שמניחין בו ענבים עד שמתחממים, ויינו נוח לצאת, וכמו הלשון מכמר בשרא, בפ' תמיד נשחט בפסחים. מה כומר של ענבים כיון שמניח אדם אצבעו עליו מיד דובב אף ת"ח כיון שאומרים דבר שמועה מפיו בעוה"ז שפתותיו דובבות בקבר ^עעיין במהרש"א שעמל לפרש כלל הענין משפתותיו דובבות שלא יהיה רחוק מן השכל, כי הענין מבואר כי הדבור הוא כח הנשמה ע"י כלי הגוף וכל דבור משובח מוליד כח רוחני בדומה משובח, ובאמרו בשם אומרו אותו כח רוחני שנולד כבר הוא מעורר מולידיו בב' עולמות שהם הנשמה בעוה"ב וכלי הדבור שהם השפתים בעוה"ז גם כי הם בקבר כבר, ומביא הדמיון מיין הטוב המונח בבור הוא רוחש ודובב ע"י כח האצבע המעוררו, כן השפתים גם כי מונחים בבור שחת רוחשות ע"י כח המעוררן.
ואמנם יש לפרש בטעם מליצה זו בפשיטות, שרוח החיוני לא יאבד לעולם, והוא ע"פ מה שמזכירין דבריו וחכמתו, וכמ"ש בירושלמי פ"ו דשקלים אין עושין נפשות לצדיקים שדבריהם הם זכרונם, והיינו שפתותיו רוחשות בקבר, ור"ל מה שהגה בשפתיו עדיין רוחשות בעולם אע"פ שהוא בקבר, והכל נאמר בלשון מליצי. .
(יבמות צ"ז א') ועלי תשוקתו. מלמד שאין תשוקתן של ישראל אלא באביהם שבשמים ^עאדבזה חלוק הלשון חשק מלשונות אהבה וחבה וכדומה דבעוד שלאהוב ולחבב אפשר לכמה אנשים, אבל לחשוק אי אפשר כי אם באחד. ומזה נראה טעם הדרשה בקדושין כ"ב א' עה"פ וחשקת בה (ר"פ תצא) ולא בה ובחבירתה, והבאור הוא, יען שאם חושק בשתים אות הוא כי אינו חושק באמונה לשתיהן, ולכן אין בכזה דיני הפרשה [ונראה דחשק ותשוקה ענין אחד הוא]. ואמנם אפשר להוסיף באור בכלל ברעיון פסוק זה ע"פ המבואר בחולין פ"ט א' עה"פ לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם, אמר הקב"ה לישראל, חושקני בכם שאפילו בשעה שנתתי לכם גדולה אתם משפילים עצמכם לפני, ולא כמו אוה"ע שבשעה שמשפיע להם הקב"ה גדולה הם מורדים בו, ומביא ראיות שם מהרבה פסוקים, ומבואר בכ"מ באגדות דהלשון אני שהוראתה העצמית היא העצמיות מורה גם כן על חשיבות וגדולה יתירה, וכמ"ש במ"ר פ' מקץ עה"פ אני פרעה, מאני של פרעה אתה יודע אני של הקב"ה, כלומר מחשיבותו של פרעה אתה יכול לשער גדולתו של הקב"ה, וכן בירושלמי סנהדרין פ"ה שכינה אומרת קלני מראשי דרשו קל אני, שכביכול שחשיבותו וגדולתו קלה, וזהו שאמר כאן אני לדודי כלומר שגדולתי וחשיבותי אני מבטל לפני הקב"ה ולכן עלי תשוקתו וכמ"ש למעלה שאומר הקב"ה חושקני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם משפילים וממעטים עצמכם לפני. .
(מ"ר) ועלי תשוקתו. תשוקתו – תש וקו, אומרים ישראל לפני הקב"ה, אע"פ שתשים אנו ^עבכלומר חלשים, מרוב צרות. ודריש תשוקתו מעין נוטריקון – תש וקו, כדמפרש. אע"פ כן אנו מצפים ומקוים לישועתו של הקב"ה בכל יום.
(שם) לכה דודי וגו'. דרש רבא, מאי דכתיב לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים נשכימה לכרמים נראה אם פרחה הגפן פתח המסדר הנצו הרמונים שם אתן את דודי לך, אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, רבש"ע, אל תדינני כיושבי כרכים שיש בהן גזל ועריות ושבועת שוא ושקר, נצא השדה – בא ואראך ת"ח שעוסקין בתורה מתוך הדחק, נלינה בכפרים, אל תקרא בכפרים אלא בכופרים, בא ואראך אותם שהשפעת להם טובה והם כפרו בך, נשכימה לכרמים – אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות ^עגשם כרם הושאל למושב ת"ח, בכ"מ בש"ס, וטעם הדבר מבואר במשנה ד' פ"ב דעדיות, העיד ר' ישמעאל לפני חכמים בכרם ביבנה, וכי בכרם היו יושבין אלא זו סנהדרין שעשויה שורות שורות ככרם, ובירושלמי ברכות פ"ד סוף הלכה א' הלשון בזה אלו תלמידי חכמים. , נראה אם פרחה הגפן אלו בעלי מקרא ^עדבעל מקרא קודם שלמד משנה וגמרא הוא עודנו בגדר פריחה בתורת ה', שעדיין לא נתפתחו כלל ידיעותיו. , פתח הסמדר אלו בעלי משנה, הנצו הרמונים אלו בעלי גמרא ^עהפתוח הסמדר הוא שיעור פחות ומוקדם בזמן מהנצת רמונים, והומשלו למשנה וגמרא, שהגמרא מפורשת יותר מן המשנה. , שם אתן את דודי לך – אראך כבודי וגדולתי, שבה בני ובנותי ^עונסמך על הדרשה בפסוק הבא הדודאים נתנו ריח אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא, ועל פתחינו כל מגדים אלו בנות ישראל שאוגדות פתחיהן לבעליהן, והיינו שבחן. .
(עירובין כ"א ב') לכה דודי וגו'. רוח הקודש אומרת לכה דודי נצא ונטייל בדמוסי העולם ^עזר"ל בדרכי העולם ומנהגיו. , נלינה בכפרים – בכופרים בו ^עחחסר כאן סיום הענין מדרשה הקודמת, שהשפעת להם טובה והם כפרו בך. , נשכימה לכרמים – אלו ישראל, שנאמר (ישעיה ה') כי כרם ה' צבאות בית ישראל, נראה אם פרחה הגפן – זו ק"ש ^עטגפן אלו ישראל כמבואר בחולין צ"ב א', ומיד כשפרחה נפש הישראלי, והיינו תנוק היודע לדבר חייב אביו ללמדו ק"ש, כמבואר בסוכה מ"ב א'. או דהכונה שמיד שפרח – שהנץ – היום קורין ישראל ק"ש. , פתח הסמדר – אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות ^פע' באות הקודם, ור"ל כשהגדילו הקטנים מעט נוהגין להוליכן לבתי כנסיות ובתי מדרשות, כמבואר במס"ס פרק י"ח. , הנצו הרמונים – אלו תנוקות שיושבים ועוסקים בתורה, שם אתן את דודי לך – שם אני נותנת את הצדיקים והצדיקות והנביאים והנביאות שעמדו ממנו ^פאנראה דר"ל אם יתנהגו ככה בחנוך הבנים יעמדו מישראל צדיקים וצדיקות, ונביאים ונביאות.
ויש לפרש עוד כלל הדרשה נלינה בכפרים בכופרים בו, משום דבמעלת ישראל בכלל יש שתי מדרגות, האחת כשהם עושים רצונו של מקום באהבה וזריזות יתירה אז הם חשובים מצד עצמם, והאחת אף אם כשהם לעצמם אין עבודתם לפני המקום במדה ראויה, חשובים הם לפני המקום לגבי רשעותם של האומות, וזהו שאמר לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים – בכופרים בו, כשתראה במעשיהם הרעים של האומות אז תשכים לכרמים לישראל אף אם מצד עצמם אין מעלתם חשובה כ"כ, אבל לגבי האומות שהם כופרים בכל תראה צדקתם וחשיבותם של ישראל, דאיך שהוא יהיו חשובים בעיניך ככרם לגבי אילני סרק, וזהו נשכימה לכרמים אלו ישראל. .
(מ"ר) הדודאים וגו'. דרש רבא, הדודאים נתנו ריח אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא, ועל פתחינו כל מגדים – אלו בנות ישראל שאוגדות פתחיהן לבעליהן ^פבפי' רש"י שאוגדות – קושרות פתחיהן לצורך בעליהן שאינן נבעלות לאחרים, לישנא אחרינא מגידות פתחיהן כשרואות דם אומרות לבעליהן ופורשין מהם, עכ"ל. ומלשון המדרש בענין זה שדביקות בבעליהן ואינן מכירות אדם אחר מבואר שהעיקר כפירוש הראשון, וכן משמע מרישא דאגדה זו אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא, משמע דבסוג וערך כזה מצייר גם צדקת הבנות, שגם הן אין טועמות טעם חטא מזולתן, אך מסמיכות דרשה זו על הלשון מגדים נוח יותר הלשון מגידות, וצ"ע, וע' פסחים פ"ז א'. .
(עירובין כ"א ב') הדודאים וגו'. ר' יודן אמר, בא וראה כמה חביבים הדודאים לפני הקב"ה, שבשכר הדודאים עמדו שני שבטים גדולים מסויימים, ואלו הם – ישכר וזבולן ^פגלא נתבאר כלל מה יתרונם ומעלתם של דודאים על שארי מיני גידולי הארץ שכל כך חביבין לפני הקב"ה, ובכלל מה שייך חביבות במין צומח. ונראה דהענין מוסב לכונה אחרת, ויתבאר ע"פ מ"ש באגדה דחלק צ"ט ב' וילך ראובן בימי קציר חטים, למאי נ"מ, ר"ל למאי נ"מ ספרה התורה באיזה זמן הלך, אלא מכאן לצדיקים שאין פושטין ידיהם בגזל, ופירש"י בחומש, שאע"פ שהלך בימי קציר חטים אפ"ה לא פשט ידו בגזל להביא חטים אלא דודאים, דבר הפקר, שאין אדם מקפיד בו, עכ"ל. וכ"מ במ"ר במקומו בזה"ל, תדע לך שהלך בשעת הקציר בשעת בכור כל מיני תבואה ולא הביא אלא דבר שהוא מן המופקר, להודיעך שהיו שמורים מגזל הארץ, ואם כך היו שמורים מגזל הארץ על אחת כמה וכמה שהיו שמורים מכל הגזל, ע"כ, ומכל זה נתבארה כונת המ"ר כאן דאין הכונה על הדודאים עצמן אלא על ענינם שהיה בעת הבאתם, והיינו שמהם מוכח שהיה ראובן נזהר מן הגזל, וכמבואר.
ושם בפ' חלק פירש"י בכונת הגמ' מכאן לצדיקים שאין פושטין ידיהם בגזל – שהלך לאחר שקצרו מן השדות, שאז הכל רשאין לכנוס, אבל זולת זמן זה הוי גזל, עכ"ל. וממה שבארנו נראה מבואר שהעיקר כפירושו בחומש, דהרבותא היא מהבאתו דודאים, ובשגם כי כן מבואר מפורש במ"ר במקומו, וגם על יסוד זה בנויה האגדה במדרש שלפנינו, ודו"ק.
והנה לא נתבאר מ"ש שבשכר הדודאים עמדו שני שבטים ישכר וזבולן, והלא כנודע מסבת ענין זה נולד רק ישכר, וגם צ"ע מ"ש גדולים ומסוימים, האם בשבחם של השבטים מדבר כאן, וי"ל עפ"י המבואר באגדות דישכר וזבולן השתתפו שישכר יתעסק בתורה וזבולן במסחור, ועבור זה שזבולן יפרנס את ישכר יקח חלק לעתיד משכר תורתו, ולפי"ז מתבאר כי כל עסקו של ישכר בתורה בא בסבת זבולן שהיה מפרנסו, ואלולי היא לא היה יכול להתעסק בתורה, ונמצא שגם גדולתו וציונו של זבולן בא מסבת הדודאים, והיינו מלדת ישכר, ולכן זכר שניהם לגדולה. .
(מ"ר) הדודאים וגו'. א"ר לוי, כתיב (ירמיה כ"ד) הראני ה' והנה שתי דודאי תאנים וגו', הדוד אחד תאנים טובות מאד, זו גלותו של יכניה ^פדשהיו צדיקים, שהיה בהם החרש והמסגר שהוא משל על צדיקים וחכמים. והדוד אחד תאנים רעות מאד – זו גלותו של צדקיהו ^פהשהיו רשעים, וכמבואר במס' הוריות. ומה שהמשיל כלל ישראל לתאנים על שם הכתוב התאנה חנטה פגיה שיש בה טובות ורעות והוא משל לישראל, כמבואר שם. , שמא תאמר גלותו של יכניה עשה תשובה ולא גלותו של צדקיה, ת"ל הדודאים נתנו ריח – שתי הדודאים הטובים והרעים נתנו ריח ^פור"ל שמא תאמר שמכיון שנתבאר ענשם של גלות צדקיהו לכליה שוב אין להם תיקון ת"ל וכו', כלומר, שגם הם עשו תשובה. .
(מ"ר) ועל פתחינו וגו'. רבנן אמרי, משל למלך שהיה לו פרדס ונתנו לאריס, מה עשה האריס, מלא כלכלות של תאנים מפירותיו של פרדס ונתן על פתח הפרדס, וכשהיה המלך עובר ורואה כל השבח הזה, אמר, אם בפתח הפרדס כך, בפרדס כולו על אחת כמה וכמה, כך בדורות האחרונים ר' יוחנן בן זכאי ור' אליעזר ור' יהושע ור' מאיר ור' עקיבא ותלמידיהם, על אחת כמה וכמה בדורות הראשונים אנשי כנסת הגדולה הלל ושמאי ורבן גמליאל הזקן, ועליהם הוא אומר, חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך ^פזר"ל דודי, הנה צפון ומשמר לך החדשים וגם ישנים, שרכשתי לך גדולים וצדיקים בעבר ובהוה, ומדמה דורות האחרונים לפתח הפרדס, לפי שעדיין נראים הם, והיא ע"ד מה שאמרו הראשונים כמלאכים ואנו כבני אדם, ותכלית כלל הדרשה שמתפארת כנסת ישראל בהשתלשלות חכמיה וצדיקיה מדור דור, ולפנינו במ"ר הגירסא הפוכה, כך בדורות הראשונים אנשי כנה"ג וכו' על אחת כו"כ בדורות האחרונים ריב"ז וכו', אבל כפי שהעתקנו כן הנכון, וכ"ה בויק"ר פרשה ב'. .
(שם) חדשים גם ישנים. אמר ליה רב חסדא לההוא מרבנן דהוה קא מסדר אגדתא קמיה, מי שמיע לך מהו חדשים וגם ישנים, אמר ליה, הללו דברי תורה והללו דברי סופרים ^פחדברי סופרים שנתחדשו בכל דור לגדור גדר וסייג לתורה. ובאור המשך הלשון לפי"ז דודי צפנתי לך יתבאר בדרשה הבאה. .
(עירובין כ"א ב') חדשים גם ישנים וגו'. דרש רבא, מאי דכתיב חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך, אמרה כנס"י לפני הקב"ה, רבש"ע, הרבה גזירות גזרתי על עצמי יותר ממה שגזרת עלי וקיימתים ^פטהם הסייגים והגזירות שגזרו חכמים שעל ידם ישמרו עקרי התורה, וכמ"ש ביבמות כ"א א' על הפסוק ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי, כנודע, וזהו שאמרה כנס"י לפני הקב"ה, כאלה כן אלה כגזירות התורה כגזירות חכמים, צפנתי לך, שמרתי לך לקיימם. .
(שם שם) דודי צפנתי לך. אמר ר' אבא בר כהנא, אמר הקב"ה לישראל, אתם צופנים לי ואני צופן לכם, אתם צופנים לי במצות ובמעשים טובים ^צע"ד הכתוב בתהלים בלבי צפנתי אמרתך. ואני צופן לכם באוצרות מלאים יותר מכל הטובות שבעולם, אלא דדידיה מרובין מדידן, הדא הוא דכתיב (תהלים ל"א) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו' ^צאטעם הדבר אשר שלו מרובין משלנו פשוט משום דמעשה המצות הוא זמני, משא"כ השכר הוא נצחי, וא"כ ממילא יתחייב שהנצחית מרובה מזמנית. .
(מ"ר)

מאמרים על הפרק

קריאה בטעמים - שיר השירים ז

ביאור פרק ז'

מאמר על הפרק

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק